"רבבות ריחות היו לנזיד אחד סמוי מן העין הממלא את הסמטאות (…) האנשים שחיו שם כבר לא הריחו שום דבר מיוחד בנזיד הזה; אחרי ככלות הכול הרי זה האוויר שהם נושמים אותו ומתקיימים ממנו, בדומה לבגדים שאתה לובש זמן רב עד שאינך מריח אותם עוד" (מתוך "הבושם", פטריק זיסקינד)
באי מועדון "פרדייב", שהגיעו לחוף הבונים כדי ליהנות מצניחה חופשית, לא ידעו שהם עתידים לקחת חלק בתגלית מדעית מרעישה. גברים ונשים, שמשום מה בחרו להפיל את עצמם מגובה של 12 אלף רגל, התבקשו להניח פדים סופגים תחת בתי השחי, רגע לפני שהם קופצים מהמטוס ומקווים שייפתח עליי, שייפתח. הזיעה שלחלחה את הפדים בתום הצניחה היא שעניינה את קבוצת המדענים יוזמי הניסוי. הם מיצו אותה והוסיפו את הנוזל למאגר "זיעת הפחד" המוחזק במעבדת הריח במכון ויצמן. זיעה של אותם חובבי אדרנלין נלקחה מהם גם כשהיו באימון קרקע, נינוחים ושלווים, ולא על סיפה של דלת מטוס פתוחה. שני הניחוחות עשו מאוחר יותר את דרכם לאפיהם של מתנדבים, כדי לבדוק אם פחד הצנחנים ידבק גם בהם.
כמה שנים קודם נתלה על לוח מודעות באחת הפקולטות במכון שלט שפנה לקהל הסטודנטים בזו הלשון: "דרושים אנשים שבוכים בקלות". מאה נשים נענו לקריאה והגיעו למסדרונות מעבדת הריח, ואף לא גבר אחד לרפואה. המתנדבות נשאלו אילו סצנות מסרטים מפעילות ביעילות את שקי הדמעות המיומנים שלהן, אחד החדרים הוסב לאולם הקרנה, וכל אחת מהמשתתפות זכתה לצפות בסצנה סוחטת הדמעות שלה. עוד הן מתייפחות, והחוקרים מיהרו לאסוף את הדמעות לתוך מבחנה מאורכת. מאוחר יותר התיישבו הגברים בחדר, ומדבקות טבולות בדמעות הונחו תחת אפם. תגובותיהם לרחרוח הנוזל נצפו באזורים מסוימים במוח; ניחוח הדמעות שאפילו לא ידענו על קיומו, עשה את שלו.
שני המחקרים שהכו גלים בעולם, מבוססים על הנחת מוצא אחת מרכזית: בני אדם מעבירים מסרים כימיים ברורים באמצעות ריחות הגוף שהם מדיפים. עולם שלם של תקשורת מפעפע מאיתנו ואלינו בחיי היומיום בלי שאנחנו מודעים אליו, וגם האדם המודרני, שבטוח שהוא משטה בסביבה בעזרת מדף דיאודורנטים עשיר ותדירות מקלחות מרשימה, נשאר עבד לאפו.
"תקשורת באמצעות ריח אחראית לחלק לא קטן מההתנהגות שלנו. ההשפעות שלה הן דרמטיות, גם אם אנחנו בכלל לא מודעים אליה", מסביר הנוירוביולוג פרופ' נעם סובל, ראש מעבדת הריח ומי שנחשב לאורים והתומים של חקר החוש הזה. "הספרות המחקרית מראה שההשפעות הן הרבה יותר חזקות כשהריח לא נתפס, כלומר כשאתה לא שם לב לכך שנחשפת אליו. אם אתה מכניס אנשים לחדר לעבור בחינה קוגניטיבית כלשהי, ויש שם ריח רע בעוצמה חזקה כל כך שמי שנכנס אומר לעצמו 'מה זה הסירחון הזה' – לא תהיה לריח שום השפעה על תוצאות הבחינות שלהם. אבל אם אתה מוריד את העוצמה עד שהריח הרע הופך לתת־סיפי והמשתתפים לא שמים לב לקיומו, אתה פשוט 'רוצח' להם את הביצועים בבחינה. משהו שמתרחש בעיבוד של הריח התת־סיפי משחק חלק משמעותי בהתנהגות שנפגין".
ואם בריח בלתי מורגש עסקינן, מחקר עבר שנערך במעבדתו הראה שגם לחיצת יד תמימה בין אנשים, משמשת אותנו כדי לגייס מידע על האדם שמולנו באמצעות ריחו הסמוי: לאחר לחיצת היד הרימו הנבדקים את ידם בתנועה אוטומטית לעבר אפם, וקולטני הריח מיהרו להכנס לפעולה.
אבל מעבר למציאת הקשרים העלומים בין ריחות מסוימים לתגובות אנושיות, יש למעבדת הריח מטרה שאפתנית הרבה יותר: להבין עד הסוף איך עובד חוש הריח. "נכון להיום, אין בעולם מדען שיכול להסתכל על מבנה מולקולרי ולנבא איך הוא יריח. אף אחד גם לא יכול להריח משהו ולהגיד לך מה אמור להיות ההרכב הכימי שלו. הקישור בין המבנה הפיזיקלי של מחולל הגירוי לבין התפיסה שלו אצלנו אינו ידוע, ואת זה אנחנו מנסים לפתור. זה הגביע הקדוש שמנחה אותנו".
שש מקוננות
אם נחזור לזיעת הפחד של צנחני חוף הבונים, זו עלתה לכותרות בנובמבר האחרון כשתוצאות המחקר התפרסמו בכתב־העת היוקרתי Nature Neuroscience. מכיוון שאוטיזם מתבטא בחוסר יכולת לקלוט נכוחה רמזים חברתיים, וריח הוא כאמור רמז חברתי, השתמשו חברי המעבדה בזיעה כדי לבחון מה תפקידו של חוש הריח בתסמונות הרצף האוטיסטי. שתי קבוצות מתנדבים – אוטיסטים (בתפקוד גבוה) ואנשים "רגילים" – הסניפו את הניחוחות של זיעת הפחד ושל זיעת ה"רוגע", בלי שידעו כי תגובותיהם לריח הן אלה שנבדקות. שורה של חזרות על הניסוי הולידה מסקנה מובהקת אחת: שתי הקבוצות הושפעו מהריחות באופן הפוך לחלוטין. אלה שאינם לוקים בתסמונת, הגיבו לריח הפחד ברצף תגובות פיזיולוגיות שהולמות פחד; המוליכות החשמלית בעור שלהם, למשל, השתנתה כאילו היו נתונים במצב חרדתי. בקבוצת האוטיסטים קרה דבר הפוך: הם הגיבו לריח בתחושת ביטחון, וצמצמו את התגובות האופייניות לפחד. לעומת זאת, ריח הרוגע הוליד אצלם תגובות חרדתיות שבאו לביטוי בכמה מדדים.
הניסוי לא נעצר שם. "רצינו לבדוק מה קורה כשאוטיסטים נחשפים לריחות נוספים באופן בלתי מודע. יש מרכיב ריח גוף בשם הקסדאקאנאל, שהוא בעל אפקט מרגיע. המתנדבים משתי הקבוצות נחשפו לרעש פתאומי, מה שמעורר חרדה, ואז לריח ההקסדאקאנאל. עקבנו אחרי התגובות שלהם בעזרת אלקטרודות שהוצמדו מעל שרירי העין, וראינו שבקרב האוטיסטים החשיפה לריח הגבירה את המצמוצים, בעוד אצל אנשי קבוצת הביקורת הם פחתו.
"אנחנו רואים מכאן שאוטיסטים קוראים אותות המבוססים על ריח, אבל נותנים להם פרשנות שגויה. אנחנו בשלבים מוקדמים מאוד של המחקר, אבל יכול להיות שיש קשר בין חוש הריח לבין ההתפתחות המוקדמת של המוח, ושמשהו משתבש בקולטני הריח בשלבים מכריעים בהתפתחות הזו".
בשנים האחרונות נערכו לא מעט מחקרים שבחנו ניחוחות זיעה, ואלה המשיכו לאושש את ההשערה שתחת בית שחיינו מסתתר מגוון רחב של מסרים רגשיים. כדי להגדיל את כמויות החומר העומד לרשותם יצאו החוקרים גם לבסיס קורס הצניחה הצה"לי, ובין תרגול קרקע לדבר האמיתי אגרו זיעה אל אמתחתם. יעד אחר שלהם היה סדנת השבי שמתקיימת במספר מצומצם של יחידות צבאיות, ומדמה עבור החניכים מצב מבעית של נפילה לידי האויב. "מבחינתנו זה פחד הרבה יותר איכותי ויעיל", אומר פרופ' סובל, "אבל כיוון שמדובר במספר קטן יחסית של אנשים, אנחנו מוצאים את עצמנו ממשיכים להגיע לקורס הצניחה ולנסות לגנוב דקה פה ודקה שם. לא יודע, לפני שלושים שנה זה היה קורס אחר לגמרי, הרבה פחות לחוץ ממה שקורה היום".
אבל מהי זיעה, מוצר שכיח באקלים הים־תיכוני המהביל, לעומת דמעות – מוצר נדיר באקלים המצ'ואיסטי. לא בכדי הופנתה אליהן עד כה תשומת לב מעטה יחסית. חוקרים ברחבי העולם אמנם עסקו בדמעות בהיבטים שונים – הפיזור שלהן על פני העין, בעיות בשק המייצר אותן, עיניים יבשות ויתר סוגיות פיזיולוגיות – אבל התקשו למצוא תשובה חד־משמעית לשאלות הנוגעות בשורש הבכי, כמו למשל למה אנשים מסוימים לא בוכים אף פעם, או עוד קודם: למה אנשים בכלל בוכים. בדרך הועלו רעיונות שונים לפשר הדמעות, החל מאמצעי לסילוק רעלים שהצטברו בדם בזמן מתח, ועד לאבות קדמוניים שחיו בסביבה ימית, והדמעות אפשרו להם להתמודד עם מים מלוחים. גם צ'רלס דרווין, שהעלה בחכתו כמה נימוקים אבולוציוניים מעניינים לביטויי הרגש – למשל, שהעוויית הפנים כתגובה לטעם רע משקפת רפלקס יריקה במפגש עם אוכל מקולקל – מצא עצמו מול שוקת שבורה כשחיפש הסבר מניח את הדעת לדמעות.
180 שנה אחרי שעלה דרווין על סיפון הביגל, גילו מדעני המעבדה של סובל פתח לתשובה: דמעות משגרות איתותים לסביבה באמצעות החומרים הכימיים שחבויים בהן. כדי להגיע לתגליות המפתיעות, הם היו צריכים להתגבר על אחת המשוכות שעומדות גם היום בפני פענוח הבכי: היעדר דמעות זמינות לצורך מחקר. גברים לא מתנדבים להזיל אותן – ולפחות לאור משאל לא מייצג בעליל שערכתי, הם כנראה גם מייצרים אותן הרבה פחות מנשים. "כבר לפני עשור יצאנו לאסוף דמעות אמוציונליות", מספר סובל. "לא המצאנו את השיטה, אנשים שחקרו דמעות בקונטקסט אחר עשו זאת לפנינו. נוצרה אצלנו בעיה מגדרית, כשלמשימה התייצבו מאה נשים ואפס גברים, מה שכמובן רחוק מלהיות אידיאלי למחקר. בנוסף, אנחנו ביקשנו מתנדבים שמגדירים את עצמם כבוכים בקלות. אני לא מטיל ספק לרגע במה שהמשתתפים מרגישים לגבי עצמם, אבל רק שש נשים מתוך כל המאה הצליחו לייצר כמות מכובדת של דמעות".
למה אתה קורא כמות מכובדת? דבר איתי במספרים.
"היו כאלה שסיפקו מיליליטר תוך עשר דקות. מקוננות של ממש. ישבנו פה במעבדה וחשבנו מה עושים ואיפה נמצא ריכוז גדול של בכי, ומיד עלה לנו רעיון: טיפת חלב. כל התינוקות בוכים כשהם מקבלים חיסון. בדמעות האלה יש כאב, הפתעה, אולי דיכאון – אני לא יודע בדיוק מה, אבל אני יודע שאלה אמוציות, ואותן אנחנו מחפשים. דמעות מחיתוך בצל לא יעזרו לנו, כי זה בכי רפלקסיבי, עצב שמגיב לגירוי.
"את יכולה לדמיין כמה מורכב להיכנס לטיפת חלב. לקח לנו הרבה זמן לעבור את החסמים הרגולטוריים. בניסוי עצמו, המשמעות מבחינת הילד הבוכה היא שההורה או האחות ינגבו לו את הדמעות בעזרת כפפה שבראשה יש פדים סופגים. זה הכול, לא משהו שכואב או מציק. אני מאמין שלדוגמיות משש המקוננות שלנו יצטרפו אלפים בהמשך, ואני עובד על זה, אבל מדובר בהמון השקעה טכנית".
לבכות כל הדרך לבנק
למשתתפות הניסוי סופקו כאמור סצנות קולנועיות קורעות לב, על פי בחירתן האישית. "אנחנו מחזיקים היום באוסף הסרטים הכי עצובים בעולם", סובל צוחק. המתנדבות בכו את דמעותיהן לתוך כלי, ובכך סיימו את חלקן בניסוי. בחדר אחר "הסניפו" גברים את אותן הדמעות באמצעות מדבקות לחות שהוצמדו לאף, כשקבוצת הביקורת קיבלה מדבקות טבולות בתמיסת מלח. תוצאות הניסוי היו מרתקות: הדמעות הורידו באופן משמעותי את רמת הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי הקשור בעוררות המינית ובתוקפנות. טמפרטורת העור וקצב הלב הושפעו גם הן. המתנדבים נסרקו גם במכונת אם־אר־איי, שהצביעה על ירידה ניכרת בפעילות של אזורי מוח הידועים כמעורבים בעוררות מינית.
"אם אני אתן לך שני בקבוקונים, שאחד מהם יכיל דמעות ובאחר תהיה תמיסה בעלת מראה דומה, את לא תדעי להגיד איזה בקבוק מכיל מה. לדמעה אין ריח נתפס, אבל יש בה מולקולה או אוסף מולקולות שמשתחררות לאוויר העולם ויוצרות שורה של השפעות. הבולטת שבהן היא ירידה חדה של עשרים אחוזים בהורמון הגברי ושינויים משמעותיים בפעילות מוחית, בתפיסה ובהתנהגות. בדמעה מצאנו למעשה את התרגום הכימי למילה 'לא', והיתרון של אות כזה הוא ברור. אנחנו מכירים רפרטואר שלם של אותות כימיים שנועדו לעורר, אבל את רוצה שבשפה הזו יהיה לך גם אוסף סיגנלים שעושים בדיוק את ההפך. מאז שיצא המאמר שלנו בנושא אני כבר מסתכל על האפקט של הדמעות בצורה רחבה יותר, כאות של הפחתת אגרסיה, התנהגות תוקפנית. אם נחבר את זה לעבודה שלנו עם טיפת חלב – לתינוק אין תקשורת מילולית, הוא פגיע מאוד, ולכן יש יתרון ברור להפחתת הטסטוסטרון אצל מי שמטפל בו. אני חושב שזה מה שקורה פה".
אחרי שהוכיחו שדמעות מעבירות מסר כימי, המטרה של סובל ועמיתיו היא לזהות את החומר בתוכן שאחראי לסיגנל. "אם נגלה מהו בדיוק, נגלה גם את הקולטן שחש אותו – ואז יהיה לנו ביד מפתח מדהים לטיפולי חרדה, למשל. נוכל להשתיק את העבודה של הקולטן הזה, בדומה למה שעושים היום בתרופות נגד דיכאון. שליטה על הידית הזאת יכולה להיות פרקטית למגוון יישומים.
"אגב, יש כמה מכרסמים שגם הם מעבירים מסרים כימיים באמצעות דמעות, ואצל העכברים כבר גילינו שהחומר הזה הוא פפטיד (שרשראות של חומצות אמינו – י"א). אני לא חושב שזה החומר שנמצא בדמעות האנושיות, כיוון שפפטידים הם לא נישאי אוויר, וצריך לבוא איתם במגע כדי להיות מושפעים. אני יכול לגלות שכבר מצאנו מולקולה אחת בדמעות שאנחנו חוקרים, ואם זו היא – שיחקנו אותה. אם המסרים מועברים דרך תערובת גדולה של מולקולות, יהיה לנו קשה מאוד לאתר אותן".
דמעות של גברים ישפיעו על רמת ההורמון הנשי?
"אנחנו לא יודעים. אם תמצאי לי מספיק גברים שיבכו למעני, תהיה לי תשובה".
לבעיית בצוֹרֶת הדמעות הצטרפה גם בעיית השימור. עד לא מזמן ניסה הצוות לעבוד עם דמעות טריות, כדי לנתח את הרכבן הכימי לפני שיאבד משהו ממנו. בהמשך נמצא פתרון שהושאל מעולם טיפולי הפוריות: הדמעות מאופסנות במכל, שמוכנס לתוך חנקן נוזלי ותכולתו מוקפאת מיד בטמפרטורה של מינוס שמונים מעלות. כך מוגנים הרכיבים הכימיים, וכך גם נסללת הדרך לפרויקט שאפתני שסובל מנסה לקדם: בנק דמעות. "אנחנו עובדים על יצירת מקום אחסון לכמויות אדירות של דמעות. הבנק הזה כבר קורם עור וגידים לאיטו. המטרה היא לאפשר לחוקרים מכל העולם לפנות אלינו, להזמין דוגמיות, לבצע מחקרים ולענות על השאלות הבלתי פתורות שקשורות בדמעות".
ארומה משודרת
"אני מסובב את כפתור הטלוויזיה ועתה אני מפעיל את קשר־החושים המחובר עם בד הראי. מיד עולים מן הבד ריחות בושם ורשמי תחושה אחרים. העליתי במקרה את יומן החדשות וריח סיגליות משכר פשט לפתע בחלל חדרי (…) מכוניתו של המפיק חולפת עתה על פני מטעי הסיגליות" (מתוך "ישראל בשנת 2000", מאת סופר עלום בשם ס' גולדפלוס, 1951)
אנחנו יושבים בחדרו של סובל (50) בין כותלי המחלקה לנוירוביולוגיה של מכון ויצמן. אחרי דוקטורט בסטנפורד הקים סובל מעבדה בברקלי, והיגר איתה לזרועותיו הפתוחות של המכון בישראל. כשבדלת מופיעה רעות ויסגרוס, חברה בצוות המעבדה, סובל מבקש ממנה לספר לי על מחקר מעניין שהיא עוסקת בו, ביוזמתה של ד"ר יערה אנדוולט־שפירא, וקשור גם הוא באיתותים האנושיים הסמויים.
"בתקשורת כימית בין בני אדם אנחנו מסתכלים על סיגנלים שהגוף מפריש לסביבה, אבל גם בוחנים סביבות שבהן יש ריכוזי סיגנלים כאלה", אומרת ויסגרוס. "ישבנו ועשינו סיעור מוחות לגבי מציאת סביבה כזו, ומישהי שבדיוק הייתה לפני חתונה העלתה את הרעיון לחקור מקוואות. הבנו שזה מושלם. תחשבי על זה, מדובר בסביבה נקייה מבחינה מחקרית: רק נשים, כולן בגילאי הפוריות, כולן בערך באותו מיקום על פני המחזור החודשי – ובדרך כלל לפני ביוץ, בשלב שבו ההורמון הנשי, האסטרוגן, גבוה מאוד.
"מחקרי עבר כבר הראו שנשים שגרות יחד, המחזור שלהן מסתנכרן, וזה מתווך על ידי חוש הריח. הייתה גם חוקרת שלקחה זיעה של נשים בשלבים שונים לאורך המחזור, נתנה לנשים אחרות להריח, והממצאים הראו שהן הגיבו לריח באופן שונה בהתאם לשלב".
זאת אומרת, נשים שבאות לטבול יושפעו אולי מדפוסי מחזור של נשים אחרות?
"את זה אנחנו בודקים – האם יש במקווה ריכוז גבוה של כימו־סיגנלים שיכולים לגרום למשל להזזה של הביוץ. ברמה הראשונית אני נותנת לנשים למלא שאלונים. אחת מהן סיפרה לי שאחרי הטבילה הופיע אצלה עיכוב בתזמון הווסת, לעומת שנים שהוא דייק. זה כמובן לא מעיד על כלום, אבל מעניין לבדוק".
אחרי שהצטיידתי בבקבוקונים לאיסוף ריכוז כימו־סיגנלים מהמקווה הסמוך לביתי, אנחנו יוצאים לסיור בין חדרי הניסויים, שצינוריות ואלקטרודות משמשות בהם בערבוביה. כאן מודדים החוקרים פעילות עצבית המתחוללת בחלל האף, כאן מוזרמים חומרי ריח לנחיריהם של מתנדבים, וכאן מסניפים הנסיינים זיעה מרצונם החופשי.
סובל מספר תוך כדי כך על הניסיונות של צוותו לפענח ולמפות את חוש הריח עצמו. אם ניקח את חוש הראייה, הרי שהידע שלנו על אודותיו מרוחק שנות אור לעומת אחיו שוכן האף. כשמקרינים גל בעל אורך מסוים, אפשר לדעת איזה צבע תקלוט העין, וכך גם להפך – ניתן לכמת את אורך הגל לפי הצבע שאדם רואה לנגד עיניו. גם הסידור של קולטני הראייה על הרשתית פוענח, ומצבור הידע הזה הזניק את הטכנולוגיה קדימה ומאפשר לנו היום את הצפייה בטלוויזיה והשימוש במסך המחשב. בגזרת חוש השמע אנחנו יודעים מה טיב הקשר בין תדר גלי הקול לבין הטון הנתפס, מבינים כיצד עובדת האוזן הפנימית, והודות לזה אנחנו שומעים מוזיקה ברדיו ונהנים מנגנים אלקטרוניים. לשדר ריחות, לעומת זאת, אנחנו לא יכולים. למרות ניסיונות ממושכים, אין כיום שום דרך לבנות דיגיטציה של ריח וליצור באופן מלאכותי את החוויה החושית המלאה. החזון של העברת ריחות דרך המדיה עדיין לא כאן. ובכל זאת, צוות מעבדת הריח הצליח בעשר שנות קיומה להגיע לכמה אבני דרך חשובות בחתירה להבנה מלאה, וסובל מרשה לעצמו להגיד בזהירות שהפתרון כבר קרוב מאוד.
אחת מאבני הדרך קשורה בגוש מתכת גדול אחד שלא מתרגש מהאורחים וממשיך לעבוד. זהו האף האלקטרוני, יקיר המעבדה שבא לעולם לפני שבע שנים, וניצב מולנו במלוא הדרו. הוא מורכב ממערך של קולטנים כימיים שמנסים לדמות את אף היונקים, ואפשר לומר כי הוא ניפץ את הביטוי השגור "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". הודות לו הבינו החוקרים שתפיסת ריח כ"נעים" או "לא נעים" תלויה באופן אובייקטיבי במבנה המולקולרי של החומר הנקלט באף, ולא בתרבות או בטעם אישי, כפי שחשבו בעבר. כך למשל, לאחר ש"לימדו" את האף האלקטרוני איזה ציון נותנים ילידי ישראל לריחות שונים, הוא היה מסוגל לחזות ברמת דיוק גבוהה את תגובותיהם של נסיינים אחרים, יוצאי אתיופיה, לריחות שאליהם ייחשפו. השאיפה, אומר סובל, היא להעניק לאף האלקטרוני אפילו את היכולת לקבוע "הריח הזה מזכיר לי את הבית של סבתא".
"הריחות שאת נחשפת אליהם בעולם האמיתי הם לא מולקולה טהורה", אומר סובל. "בפרח הוורד יש 190 מולקולות שיוצרות ריח, ובקפה וביין אדום יש כ־800. אלה תערובות גדולות ומורכבות. היום אנחנו יודעים להסתכל על כל תערובת ולנבא כמה היא תהיה לך נעימה על פני סקאלה של ציונים; רמת הטעות שלנו תהיה זהה לרמת אי־ההסכמה בין אנשים, שהיא הרבה פחות משמעותית מכפי שנוטים לחשוב. אם נשנה את השאלה ל'נעים' או 'לא נעים', תהיה לנו הצלחה של מאה אחוזים".
קצת יותר מהורוסקופ
הדירוג שאנחנו נותנים לריחות, כך מתברר, קשור גם לאופן שבו מאורגנים אצלנו קולטני הריח. באפו של אדם יש כ־6 מיליוני קולטנים מ־400 סוגים שונים, והם מחולקים על פי מידת הנעימות של ריחות. לפני למעלה משנתיים יצאה ממעבדת הריח בשורה מחקרית גדולה, שהראתה שלכל אדם יש "טביעת חוש ריח" אישית. באמצעות 34 ריחות בלבד, כך התברר, אפשר לאפיין כל אחד ממיליארדי התושבים של כדור הארץ. "יש בינינו שונויות, ופיתחנו שיטה מאוד רגישה כדי לאפיין אותן", אומר סובל. "אני נותן לך סט ריחות, ובאמצעותו אני מייצר לך 'טביעת ריח' – לא מהו הריח שלך, אלא מהו חוש הריח שלך – מה את יותר אוהבת, מה דומה אצלך למה. על פי הטביעה האישית שלך, אני יכול לקחת כל שתי תערובות שתבחרי, ולדעת מראש איך תדרגי את רמת הדומוּת ביניהן, מאפס עד מאה.
"הראינו שהדבר הזה משליך אפילו על המערכת החיסונית שלנו, באותו מקטע בגנום שמסמן התאמה בתרומת איברים. אפשר לנבא התאמה חיסונית באופן לא רע על פי טביעת חוש הריח של כל אדם, ואנחנו שואפים לנבא בעזרתה גם מחלות ניווניות".
כ־15 אלף איש כבר ביקרו במעבדת הריח לצורכי הסנפה, דירוג ריחות, חיווי דעות ובדיקות שונות ומשונות, הכול על מנת ליצור מאגר נתונים גדול דיו. כדי להוסיף עוד נסיינים שיוכלו לתרום את אפם למדע, הקים סובל רשת חברתית תלוית־ריח, SmellSpace שמה, שמספר חבריה עומד נכון לכתיבת שורות אלה על למעלה מ־4,000. אין צורך לצאת מהבית כדי להשתתף בניסוי: כל אחד יכול להזמין ערכה של 12 דפים שאותם הוא מתבקש לגרד, להריח את הניחוח הנפלט מהם, ולהזין במחשב את חוות דעתו על כל אחד מהם. החוקרים מרוויחים מכך ידע רב, וה"מריחים" מגלים מי הנפשות התאומות שלהם בתחום חוש הריח. "המחקר שלנו מראה שלזוגות רומנטיים בעלי התאמה גבוהה בפרופיל הריח ישנן מערכות יחסים טובות", נאמר באתר.
"אמרנו, בואו ננסה להוציא מהנתונים משהו שיעניין אנשים, כדי לגרום להם לבצע עבורנו הרחות", אומר סובל. "ניסינו לראות אם אפשר לנבא בדרך זו אלמנטים של אישיות. כשעבדנו על האלגוריתם התחלנו לצחוק שהשאיפה היא שנהיה יותר טובים מההורוסקופ. אני גאה לומר שאנחנו קצת יותר מזה, אבל לא בהרבה. בסוף אנחנו יוצרים את טביעת חוש הריח שלך, ואז אומרים לך כמה דברים על האישיות ומי תואם לך ברמת הריח – אבל אל תלכי עם זה לבנק".
בקיצור, אם רציתי להכיר מישהו בן שמונים עם חיבה לריח פירותי, זה המקום.
"אני חושב שיכול להיות נחמד לשני בני זוג לעשות את זה. מי שיכול ליצור מהרשת הזו ביזנס הוא עולם השידוכים החרדי. בתוכנית שראיתי לא מזמן בטמבלוויזיה, שאלו בחורה חרדית מה חשוב לה, והיא אמרה 'שתהיה כימיה'. זה הביטוי שבו היא השתמשה. פה היתרון – אנחנו יכולים לתת לך את הכימיה בלי לגעת. אפשר לחשוב על מודל עסקי: את שדכנית חרדית, המנוע שפיתחנו עומד לרשותך, כל הבחורים והבחורות שנמצאים במאגר שלך עושים SmellSpace, וכך אפשר לנבא משיכה בלי שהם יתקרבו יותר מדי זה לזו. זה לא יחליף מדדים אחרים כמו ייחוס, אבל זה יכול להוסיף מדד".
העובדה שאתה מתעסק כל היום בריח השפיע על תפיסת הריח שלך? אתה מחודד יותר?
"המודעות שלי כן, החוש לא. תביני, מניסיון ארוך מאוד, אין מתאם בין מה שאנשים חושבים על איכות חוש הריח שלהם לאיך שהוא באמת. אני אומר את זה בוודאות. באים אנשים ומספרים 'חוש הריח שלי חבל על הזמן, אני חולדה בכלל', וכשאתה בודק אותם בסדרת מבחנים אובייקטיביים של סף גילוי ריחות, אתה רואה שזה לא נכון. לאנשים האלה כנראה יש 'קשב גבוה' לריח. אם כשאת מסתובבת עם חברים את מריחה מאפייה רבע שעה לפני כל אחד אחר – יכול להיות שזה קורה פשוט כי את קשובה יותר. אם יבדקו לך 'סף גילוי ריח מאפייה', ייתכן שיראו שאת לא טובה יותר ממי שלידך".
כן מאפייה, לא מאפייה – אם בסוף הריח עובד עלינו בלי שנדע, כנראה אנחנו יותר חייתיים ממה שחשבנו.
"ממה שאת חשבת, לי זה היה ברור מהתחלה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
